יוצרים מורשת

בשנת 1833 כ-800 חברים מרכזיים בשבט באני יאס, אחד מהשבטים הבולטים ביותר בדרום חצי האי ערב, זיהו את נחל דובאי כנמל טבעי. בהובלת משפחת אל מקטום – המשפחה השלטת בדובאי עד היום – הם התיישבו לצד שפך הנחל. היישוב הקטן הפך במהרה למרכז של דיג, שליית פנינים וסחר ימי, ומשך מתיישבים נוספים באמצעות מסחר עם הודו, איראן ואזורים נוספים במפרץ.

גם הבריטים ראו באזור המפרץ נקודת אחיזה חשובה בדרך להודו, ובשנת 1853 חתמו על אמנה עם שליטי המפרץ. האזור הפך לשטח חסות בריטי בשם 'מדינות האמנה' (Trucial States).

עד שנות ה-70 של המאה ה-19 הפכה דובאי לנמל המסחר העיקרי בחופי המפרץ. ועד לסוף אותה מאה פיתחה את אחד השווקים הגדולים ביותר בחצי האי ערב (שווקי מסחר).

שליית פנינים נותרה היסוד של הכלכלה המקומית עד שנות ה-30 של המאה ה-20, ועד היום נותר לה מקום מיוחד כחלק מהמורשת של האמירות.

אך הענף המוביל בדובאי למסחר בזהב, תבלינים ומוצרים אחרים נותר איתן, והקנה לעיר את הכינוי 'עיר הסוחרים'. חפירת נחל דובאי (הקריק) – לשם הרחבתו והעמקתו כאחד – בשנת 1960 הייתה נקודת מפנה עבור העיר, אפשרה לספינות גדולות יותר להיכנס וחיזקה עוד יותר את המיצוב של דובאי בתחום המסחר. בריטניה החלה לסגת מהאזור ובשנת 1968, מדינות המפרץ זכו שוב לעצמאותן.

בשנת 1971 הוקם איחוד האמירויות הערביות כמדינה עצמאית שכללה את אבו-דאבי, דובאי, שארג'ה, אג'מאן, אום אל קוואיין ופוג'יירה, כאשר ראס אל חאימה הצטרפה בשנת 1972.  מאז התפתחה העיר הדינמית הזו בצורה אגדית, הודות למנהיגות עתירת חזון ולממשל נאור – עד שכיום היא הפכה, הודות לתשתיות ברמה עולמית, למוקד הסחר ולמרכז הפיננסי המובילים באזור – אשר מושך את בעלי הכישורים הטובים ביותר וכן השקעות זרות ישירות מכל רחבי העולם.

הודות למנהיגות מלאת החזון של דובאי, העיר צפויה להיות מובילה עולמית בתחום הקיימות, עם יעד שאפתני של הפקת 75% מצריכת האנרגיה שלה ממקורות נקיים עד שנת 2050. הפארק הסולארי מוחמד בין ראשיד (Mohammed Bin Rashid Solar Park) יהיה המתקן הגדול מסוגו בעולם לאחר השלמתו בשנת 2020. ועד שנת 2030, 25% מהתחבורה בדובאי תהיה אוטונומית.